את נתלי תמיר הכרתי בפרלמנט הבלוגריות של יונית צוק. אני מאמינה שעוד רבות ייכתב פה (ובכלל) על הפרלמנט הזה – שכן הוא מלא בנשים מעוררות השראה ומופלאות – שמה שמשותף לכולן הוא שהן כאמור בלוגריסטיות.
נתלי כותבת בלוג שנקרא עיר כפר ומה שבינהם ואני ממליצה לכם בחום לקרוא אותו.
אני יודעת למה אני קוראת אותו – כי גם אני עברתי מהעיר לכפר ובלי קשר מאוד מזדהה עם הרבה מהתכנים.
מה שמופלא בעיני אצל נתלי הם הצילומים המיוחדים שמלווים כל פוסט. (ומה שהופך אותם למופלאים יותר אגב, הם העובדה שהם נעשית כולם בסמארטפון שלה ולא במצלמה מקצועית).
יום אחד נתלי החליטה לאתגר אותי ( מהאתגרים האלה בפייסבוק ). האתגר היה "לצלם תמונה ללא מבנים וללא אנשים …"
מצד אחד – אמרתי לעצמי – חחח מה הבעיה אני גרה במדבר ו 90% מהעולם שלי לא כולל אנשים או מבנים.
מצד שני – זאת נתלי – והסטנדרטים פה  הם אחרים …
אז החלטתי שהמצלמה שלי מלווה אותי השבוע לכל מקום. ובכל פעם שנגלה מול עיני קסם מחלון הרכב או בשיטוט רגלי, קפצתי מהרכב וצילמתי. כמובן שקולות האוהדים מהסביבה לא איחרו לבוא: החל מקריאות: "אמא חלאס" – בדרך לחוגים ולבית ספר ועד לצופרי המשאיות הרמים .
אבל לא נשברתי. צילמתי וצילמתי וצילמתי.

ורגע…. הפוסט הזה הוא עליי

הפוסט הזה בעצם הוא לא על נתלי , ולא על תחביב הצילום שלי – הפוסט הזה הוא עליי .

על יחסים מורכבים שיש לי עם הדרום, כבר שנים …
ואני לא בן אדם שבנוי ליחסים מורכבים.
זה אולי הזמן לשתף קצת. מי שמכיר אותי יודע שלמדבר השומם הגעתי מהוד השרון – שם גם (היה לפחות) ירוק מאוד וגם היו לי חיים שמאוד אהבתי.

הגעתי לדרום ללמוד ( GO BGU), ונשארתי בעקבות אהבה עזה לדוד בן גוריון וצחי שנרך.

וכן, גם תחושת שליחות מטורפת הייתה שם. הרגשנו שאנחנו חלוצים ועושים משהו אחר ונכון.

מאז  (וכבר 15 שנים ) עד היום – לא מצליחה להשלים איתו עם המדבר.
אנחנו רבים הרבה ( אני והמדבר, לא צחי כן?) ומנהלים כאמור מערכת יחסים מורכבת מאוד.

אבל בתקופה הזו של השנה – רגע לפני דרום אדום – הוא ירוק. ואני ? מאוהבת בו עד כלות.

צילמתי והתאהבתי, צילמתי והתאהבתי – כל פעם עוד קצת .

אחרי הירוק והאדום – מגיעה תקופה צהובה – מופלאה גם היא של סביונים ושדות חיטה.
ואז מתחילה הזוועה – והדרום הופך צחיח ורדום ועייף. ואז בא לי לברוח.

ותוך כדי המילים האלה – שאני כותבת פה, אני מחליטה לסלוח לו.
כי פתאום הבנתי שלא תמיד אני נראת ירוק או אדום או צהוב. ולפעמים גם לי מותר להיראות צחיח . והייתי שמחה אם יאהבו אותי גם במצב צחיח. וגם ובעיקר,יגלו סבלנות שיעבור לי עד להתעוררות הבאה. עד שאהפוך שוב ירוקה ואדומה וצהובה וחגיגית .

מזמינה אתכם לבקר בדרום עכשיו – כשהוא לא עמוס … כשהוא ירוק ורענן.

אומנם לא אדום עדיין אבל מקסים לא פחות .

 הקפה – עליי .