לכולנו יש בחיים תקופות לחוצות בהן הגוף והנפש מרגישים את עול הזמנים הקשים. זה לא חייב להיות בנסיבות טרגיות אגב, גם לידה או עבודה חדשה הם סיבות נהדרות לסטרס. בשנים האחרונות יש המון התעסקות במושג סטרס. כנראה שיש משהו בחיים המודרניים שגורם לכולם להתכנס למקום הזה – סטרס.

מילה אחרונה על סטרס- מחקר מפורסם בנושא לחץ של קלי מק'גוניגל הגיע למסקנה שלחץ הוא הרסני רק אם אנו תופסים אותו ככזה. קלי מק'גוניגל מסכמת את המחקר בצורה נהדרת בהרצאת TED שמאוד מומלצת לצפייה.

תמיד כשאני בתקופה כזו – שהעולם גדול עליי, שכולם סביבי שואבים ממני אנרגיות ואני מרגישה לא מספקת ולא מספיקה, שהגוף מתחיל לאותת בכל מיני סימנים  – אני מחפשת מטען.

רגע לפני שאני מבינה שאני בתקופה כזו- אני גם מגיעה לרופא. כל פעם זה בא לידי ביטוי במשהו אחר – כאבי ראש,  גב תפוס, עייפות מוגזמת והרופא הנהדר שלי שכבר הספיק להכיר אותי – תמיד רושם לי על פתק קטן כזה של רופאים בסוף כל פגישה –מדיטציה .  אז ניסיתי, באמת שניסיתי, ולא סוג אחד של מדיטציה. אבל לא לגמרי הבנתי איך זה אמור להרגיע אותי. זה פשוט לא הרגיע. מה לא בסדר אצלי? (אאאההה עוד לחץ).

וכמו בחיים – התובנות הגדולות הן למעשה אסימונים בודדים שנופלים אחד אחרי השני – עד שמתבהר משהו .

 

אסימון שנופל מס' 1

בבית הספר בו לומדות בנותיי יש מסורת נהדרת. בכל שנה יש ערב צפייה בכוכבים. כל המשפחות (120 משפחות סה"כ) נפגשות על ראש גבעה בבתרונות רוחמה עם טלסקופים. כל טלסקופ מכוון לכיוון אחר, וברקע הסברים והפעלות (מבטיחה להרחיב על זה בהזדמנות משום שאני חושבת שזה אחלה רעיון שניתן ליישם בקלות). אז איפה היינו… אה כן, בערב אחד שכזה באה  אליי רום ביתי – קטנה ומלאת מרץ (כיתה א') וצווחה לעברי "אמא אני הולכת לעשות מדיטציה". אני ישר  אגלה לכם את הסוף- היא חזרה אחרי חמש דקות וכששאלתי איך היה אמרה "אמא, המדיטציה הזו ממש מעצבנת אותי אני לא מצליחה להירגע".

מיד הוא נפל – האסימון – הרי רום מאובחנת כהיפראקטיבית (שזה כמו אמא רק בלי אבחונים). לצפות ממנה לשבת בשקט ולהתכנס בתוך עצמה,לנקות מחשבות – זה על סף דמיוני…

אסימון שנופל מס' 2

האיש שלי – צחי, הוא איש ברזל  (ולא רק בגלל לב הזהב שלו). על המסע שלו לתואר איש ברזל מבטיחה לכתוב בפוסט אחר. אבל מה שאני רוצה לגלות לכן הוא – שצחי לא תמיד היה איש ברזל. פעם הוא היה איש עסיסי ומעשן שחסך באנרגיות כל אימת שניתן (בואך עצלן). השינוי שהתחולל בו היה מאוד איטי – הוא התחיל בהליכות שעם הזמן הפכו לריצות והסוף ידוע. עוד דברים שקרו על הדרך הוא שפתאום התחילו להצטרף אליו לריצות – שכנים, חברים, קולגות.

בתחושה שלי ומבעד לעיני זה היה כמו להרים את הראש מהטלוויזיה ולגלות שכולם סביבי רצים.

רק אני לא. שכולם אוהבים את זה – ורק אני אלרגית לזה ממש. אז מה אני מפספסת ? איך נגלה אם לא ננסה? מה ננסה? איך ננסה? רגע … מתי בכלל רצתי בפעם האחרונה?

  1. כילדה ממש קטנה ושובבה רצתי המון, טיפסתי על עצים ועשיתי כל מה שילדה עם המון אנרגיה עושה באופן טבעי. (היפראקטיבית כבר אמרנו לא?)
  2. בתיכון – אז שרקה לה המורה לספורט במשרוקית החגיגית שלה רגע אחרי שהסבירה לנו עד לאן אנחנו צריכים לרוץ. ריצת 2000 מטר קראו לזה … שנאתי את זה בכל איבר מגופי. עשיתי הכל כדי להתחמק מהחוויה המזוויעה הזו. מעולם לא הובהרה לנו חשיבות הריצה, מעולם לא הוסבר לנו איך לרוץ (אני עושה ספויילר – כן, צריך לדעת איך לרוץ), מעולם לא התייחסו לרמה הגופנית השונה של כל תלמיד שרץ.
  3. קורס קצינות – נגמר בהצלחה – מחר דרגות – ואני עדיין לא מצליחה לעבור מבחן בר אור – כבר פעם שישית. את הא"ג בוקר דווקא אהבתי – קצר וממוקד… אבל מה שהפריד ביני לדרגות הקצונה לא היו ציונים, סוציומטרי או ועדות אלא פאקינג ריצה. בסוף רצתי לאט, עם המון בנות מהצוות שתמכו בי והורשתי לעלות על מגרש המסדרים צולעת כולי עם שרירים תפוסים. (ולדעתי עיגלו לי את התוצאה).

אבל מאז – לא רצתי יותר. לא רציתי יותר.

אבל כולם רצים ( כבר אמרנו)  – אז חייבים לנסות – ולהלן תקציר האירועים מהרגע שחלטתי לנסות:

 

מנסה לרוץ פעם ראשונה

למה? אם לא מנסים לא יודעים

בראש –  פלשבקים מהעבר

בגוף – כואב לי בצד, אני לא נושמת, חם לי .

מנטלית – למה אני צריכה את זה ?

משך הריצה – עשר דקות.

מנסה לרוץ פעם שנייה

למה? כי מישהו הסביר לי שצריך לשלב ריצה והליכה ואני מבינה שזאת כנראה הטעות.

בראש –  מבינה שאין הבדל.

בגוף – כואב לי בצד, אני לא נושמת , חם לי.

מנטלית – איך למען השם  אנשים רצים מרתון?

משך הריצה – עשר דקות

מנסה לרוץ פעם שלישית

למה ?עשיתי קורס שיווק בפייסבוק – שם פגשתי את מאמן הריצה  עמיר כץ.  כמובן שבהפסקה מיד הסברתי לו (נשבעת לכם שהוא אפילו לא שאל) – למה אני מכל האנשים בעולם לא יכולה לרוץ (לחפור קוראים לזה אני חושבת). והוא בנחת רוח ובחיוך של יודע דבר אמר לי – תני לי הזדמנות …  קניתי .

בחצי שנה אחרי – אני רצה 5 ק"מ במרתון תל אביב

בראש –  לא מאמינה שזו אני .

בגוף- כואב … אבל…  נסבל

מנטלית –  מה היעד הבא ?

משך הריצה- 37 דקות

התמכרתי …

אסימון שנופל מס' 3

בקילומטר הראשון – יש מלא קולות קטנים ומעצבנים "מה אני עושה כאן בכלל ? "זה לא יגמר לעולם" "אם כבר קשה לי מה יהיה בעשר קילומטרים הבאים?". אבל

אחרי כשלושה קילומטרים פתאום שורר שקט 

ואני לא מדברת בהכרח על השקט בחוץ בשעה 5:00 לפנות בוקר, אלא דווקא על השקט של המחשבות. הקולות הקטנים נעלמים ופתאום מתחילות לקפוץ לראש רעיונות, הברקות, פתרונות, מתנהלות שיחות, מתגבשים פוסטים לבלוג. אני אישית גם מאוד אוהבת לרוץ לבד ועם אזניות – מה שלדעתי מעצים את המצב המדיטטיבי יותר. אבל חייבת לציין שזה עניין מאוד אישי .

מהר מאוד שמתי לב שימים שבהם אני פותחת את הבוקר בריצה הופכים להיות רגועים יותר עבורי.

עובדות שלמדתי על ריצה :

  1. מסתבר שצריך לדעת לרוץ.
  2. מסתבר שאם עושים את זה בהדרגה – זה קורה לבד – פשוט קורה. בכל אימון מוסיפים מאות מטרים  בודדים לריצה, מהר מאוד מגלים (את מה שלמדנו בכיתה ג') שאם צוברים עשר פעמים מאה מטר – מקבלים קילומטר. וקילומטר ראשון רצוף של ריצה זה מרגש…
  3. רצים לאט. אוקסימורון? אולי – אבל נכון … ויש דבר כזה.
  4. דקה ריצה דקה הליכה אולי נשמע קל – אבל קוראים לזה אינטרוולים וזה מסוג האימונים הקשים בריצה – משום שאנחנו לא מאפשרים לגוף שלנו להגיע לאיזון בתוך הריצה. אבל גם את זה חייבים לעשות.
  5. כולם יכולים לרוץ – כולם !

 

מריצה את הסרט קדימה-

ההישג הכי גדול שלי עד היום הוא 26 קילומטרים של ריצה רצופה. היעד הסופי הוא ריצת מרתון בגיל 40. באמצע הספקתי להיפצע, ולצערי הפסקתי לרוץ ולחזור אבל בשורה התחתונה-

מצאתי את המדיטציה שלי. תנסו גם – ו… זהירות זה ממכר.

 

23 תגובות

  1. אילת סער

    אכן ריצה היא לגמרי מדיטטיבית ואם רצים בלי מוסיקה זה אפילו יותר עוצמתי כי את שומעת רק את הנשימות של עצמך, כדאי לנסות, לא בבת אחת, כמו שמתרגלים הגדלת מרחקי ריצה, כל מספר אימונים עוד כמה מאות מטרים, אני גיליתי את זה בטעות כשהmp3 (כשעוד רצנו עם כזה ולא עם הנייד) הפסיק לעבוד באמצע ריצה וכל כך התבאסתי אך בסוף הריצה הבנתי את העוצמה של הנשימות והשקט המוחלט של הראש מרעשים חיצוניים המאפשרת הקשבה פנימית

    • מיטל שנרך

      נראה לי לגמרי שלב שצריך לעבור … ( ממוזיקה לשקט מוחלט ) – ומסכימה שזה כנראה תהליך שיקרה. משיחה שלי עם רצים ותיקים הם אכן רצים בלי וממליצים .

  2. כרמית

    מיטל…כתבת מדהים .התחברתי תכל מילה ומילה .מעוררת השראה (כבר אמרנו)בהצלחה.

  3. עדי

    עשית לי חשק למצוא את המדיטציה שלי. יש מצב שהיא קצת רחוקה מכאן…

  4. ליאת רסיין פרי

    אוי מיטל, אני כל כך מזדהה, עד החלק שאת בסוף רצה 🙂
    יום יבוא… נתת תקווה

  5. מירב

    מיטל את השראה . קראתי בשקיקה וממש הרגשתי אותך . הזדהיתי עם כל מילה שכתבת ובסופו של דבר גרמת לי לחשוב שוב על ענין ״ המדיטציה״

    • מיטל שנרך

      היי מירב, תודה גדולה, אני גם חושבת שצריך לעשות פה חישוב מסלול מחדש לטובת מי שהמדיטציה הקלאסית לא מתאימה להם.. כיף שהצלחתי לעורר מחשבה

  6. תמר בהרב

    קודם כל יש לך בלוג נפלא ואני כל כך שמחה שהגעתי לכאן!
    דבר שני, הפלת גם לי הרבה אסימונים בפוסט הנהדר הזה.
    אני לא יודעת אם זה אומר שמחר בבוקר אני מתחילה לרוץ… אבל כיף להיות מודעת לפחות 🙂

    • מיטל שנרך

      היי תמר, תודה ענקית. כיף לשמוע שזה מעורר מחשבה ומפיל אסימונים – כי כשאסימונים נופלים קורים דברים נהדרים … את צריכה רק להחליט מה הדבר הנהדר שאת עושה עכשיו…

  7. זיוה

    זה נשמע משכנע. כל כך שמחה בשבילך. אם תגידי לי שגם אני יכולה לרוץ אתפלא מאוד. אם אצליח אני אגיד שאת קוסמת. אם גרמת לי לחשוב, סימן שכבר חוללת נס קטן.

    • מיטל שנרך

      זיווה – את יכולה באחריות !!! קוסמת אני לא – אני הגוף שלנו מלא בקסמים. צריך רק להחליט, להתמיד ( ההתחלה לא דבש), לעשות הכל במתינות הנכונה- ואת שם עוד לפני ששמת לב.

  8. נתלי תמיר

    אהובה ושובבה!
    כתבת אותי, הכיצד? מילה במילה, כמעט. לא מסוגלת לעשות יוגה ומדיטציה יותר מ5 דק׳, עד שגיליתי את הריצה עם עצמי, בשקט, אוזניות, התמלאות באנרגיות שמבריחות את כל החששות והלחצים.
    מדהימה שאת, פוסט מעולה ❤️

  9. יונית

    הזדהיתי איתך בכל כך הרבה דברים. הפסקתי לרוץ עם המאמנת שלי אחרי 7, קמ. חיבת לחזור לזה, מרגישה גם בגוף שזה לא בריא לי לא לרוץ (לאט כל כך לאט אני רצה שזה בדיחה) ומצד שני הרוגי הזה שעשיתי משהו. שאפו על 26 מדהימה!

    • מיטל שנרך

      יוניתי … לא ידעתי . כל הכבוד!!! גם אני רצה ממש לאט – וגם אותי זה מבאס – אבל היי לפחות אני רצה . יש כאלה שבכלל לא.

  10. הראל ירדני

    מהממת
    מרגש וממש הזדהתי עם כל ההתחלה
    מדהים מדהים
    כתוב יפיפיה
    אין עליך

  11. ויקי

    פןסט מקסים ומעורר חשק לצאת לרוץ. גם אני עד לפני 5 שנים לא הבנתי בכלל למה צריך לרוץ ואיך בכלל אפשר להנות מזה. מאז הספקתי לרוץ שני חצאי מרתון ובהחלט מדגדג לי להתחיל להתאמן למרתון שלם. שיהיה בהצלחה!

    • מיטל שנרך

      איזה כיף לשמוע, אני חושבת שזה סיפור שמשותף לכל כך הרבה אנשים. והוא שיעור על מה שאנחנו מספרים לעצמנו על מה אנחנו יכולים או לא יכולים לעשות …

  12. ריקי

    כיף לקרוא על הריצה שלך. מחכה לקרוא על האיירונמן. בהצלחה!

    • מיטל שנרך

      תודה ריקי … איירונמן כרגע נראה לי דמיוני , אבל כך גם הייתה הריצה – כך שבאיזשהו מקום מראש שלי – זו אופציה קיימת שמחכה לצוץ. בנתיים מתמקדת במרתון. צריך גם לתת לזמן את המקום שלו בתהליך הזה …