זוכרים שהצהרתי חגיגות של שנה שלמה? אז רק רציתי לעדכן שאני על זה! לא שכחתי. אבל תסכימו איתי שאי אפשר לדלג על "ה" תאריך לידה שלי בלי איזשהו אירוע חגיגי. את הטיסה לארה"ב החלטתי לדחות למועד יותר מתאים  כדי שנוכל להיערך בהתאם (בכל זאת חמישה ילדים- לא יודעת איך לתקוף את הפינה הזאת בכלל).

אז אחרי מחשבה קצרה, הוגדר היעד ויצא שאת יום הולדתי ה 40 חגגתי באמסטרדם. בפעם האחרונה שהיינו באמסטרדם היינו עם הילדים. ביקור של יום אחד במסגרת טיול משפחות בהולנד. עם יד הלב, כמה שהולנד מדהימה לילדים, לא מצאנו להם תעסוקה באמסטרדם. מה שאני כן זוכרת היא תחושה ברורה שלי ושל צחי שלכאן צריך לחזור שוב. לבד.

כמובן שמתבקש לסמן V על יעד מספר 2 ברשימת היעדים שלי לגיל 40 – גראס.

Photo by Harvey from Pexels

ולהלן הסיפור וההסבר מאחורי היעד הזה ברשימה  ומה קרה לי באמסטרדם.

מוכנים ?

אז קודם כל אני גדלתי בבית שמרני מאוד.  המסר היה חד וברור- גראס – זה סמים – וסמים זה אסור!  בלי פסיקים, סימני שאלה, שלוש נקודות – כלום !!! אני זוכרת שיחות בארוחת משפחתיות על הדבר האיום הזה (סמים) שהורס משפחות, על כמה הוא ממכר, על כמה קל ליפול לשם ועוד כאלה… ואני  הייתי סה"כ ילדה טובה – הפנמתי כל מילה וידעתי – בזה אני לא נוגעת. תוסיפו לעניין הזה שסיגריות תמיד הגעילו אותי (בעיקר כי כל הזמן עישנו לידי ועליי). נכון שהרבה אנשים נגעלים מסיגריות – אבל אצלי זה היה ממש קיצוני. כך שגם כשהשתחררתי מחבלי ההורים – לא יכולתי לגעת בשום סוג של סיגריה ולא משנה מה היה מגולגל בתוכה.

כך הגעתי למצב שבו :

  1. אני ( כהרגלי ) אדם עצבני ומתוח ומסביבי כולם בשנטי.
  2. הפכתי להיות החננה בננה של החבורה. כל חבורה! בכל שלב- בתיכון, בצבא, בטיול לדרום אמריקה, בלימודים. המגניבות שלי מעולם לא הייתה שלמה כי כשזה הגיע לחלק "הזה" לקחתי כמה צעדים אחורה .
  3. כמות המשתמשים סביבי עלתה וגדלה והסקרנות שלי באותו יחס… מה יש בחרא הזה למען השם ? לצד זה בשנים האחרונות עלתה המודעות והשיח על הגראס השתנה, אז קליפות הלחץ אט אט קולפו.

אם ככה אז – יאללה. מה הביג דיל ? ננסה! אבל מה? אני כאמור, לא נוגעת בסיגריות. לא יודעת לעשן, וכל האקט הזה  של להכניס אוויר מטונף לפה (שלא לדבר על הריאות) קצת קשה לי. לכן ברגע שהבנתי שיש אופציה נוספת לחוויה – לאכול עוגייה – נפלה באחת ההחלטה: אני לא מעשנת. אני אוכלת עוגייה – כי לאכול עוגייה אני יודעת ואפילו אוהבת יש לומר. עם ההצהרה הזו יצאתי והכרזתי בקרב חבריי-אני טסה לאמסטרדם כדי לנסות. התמימות שלי. וההתרגשות  הילדית שליוותה את החוויה הזו מאוד הצחיקה את כולם.

כולם נו … זה כל אלה שכבר ניסו ועשנו עוד בתיכון ולא ממש מבינים את ההתרגשות הרבה. בכל מקרה יאמר לזכותם (כולם ללא יוצא מן הכלל ) שהם היו חברים טובים ואמרו לי – אל תאכלי עוגייה! זה חזק מידי. זה יעשה לך סאטלה לא טובה. (התחלתי ללמוד את הז'רגון) . אבל אני עקשנית כזאת. מעצבנת. תמיד הייתי ככה. לפעמים הגעתי עם העקשנות שלי וההתמדה למקומות מעולים ולפעמים – פחות.

אם כבר מדברים על עוגיות בהקשר האמסטרדמי – חייבת לפתוח סוגריים:

אחת ההמלצות הנפלאות שקיבלתי היא לבקר בחנות עוגיות השוקולד של VAN STAPELE

לא מדובר בעוגיות חלל כי עם בעוגיות שוקולד צ'יפס מהמעולות שטעמתי בחיי. מדובר בעוגיית שוקולד די גדולה מלאה בפרלין של שוקולד לבן רך המתמוסס בפה עם הביס הראשון. העוגיות נאפות במקום ונמכרות חמימות וטריות. החנות היא חנות קטנה שקל מאוד לפספס לולא התור הארוך בפתחה שמעורר סקרנות רבה. כל ההתייחסות לעוגיות כאילו מדובר בלא פחות מתכשיטי יוקרה. האגדה מספרת על גברת ורה ואן סטפלה שעמלה חמישה חודשים שלמים באפייה עד שהגיעה למתכון כפי שאנחנו מכירים היום. התור (כמו גם המחיר)  בכניסה לחנות שמוכרת רק עוגיות שוקולד צ'יפס, ורק סוג אחד מהם – בחן את מידת הרצינות של מי שמבקש להיות חלק מהעונג. כל נגיסה בפלא הזה הוא חגיגה – ושום דבר נוסף שאכתוב פה – לא יעביר את הטעם והתחושה. אני לקחתי חבילה הביתה. לא זוכרת מה עלה בגורלה. ממליצה בחום לכל מי שמבקר באמסטרדם. (ולגבי התור – לא לדאוג או להתייאש. הוא עובר מהר – רק נראה מלחיץ).

המשכנו לשוטט ברחובות אמסטרדם. צחי הגיע איתי לאמסטרדם נחוש לבצע את המשימה – לשמור עליי בזמן שאני בסטלה של חיי … הוא כבר הבין שאני צריכה עזרה לחצות את הפחד הזה ולקח יוזמה. נכנסנו לקופי שופ (בהזדמנות נדבר על השם המטעה), ורכש עבורי עוגיית חלל שנראתה כמו  עוגיית בראוניז תמימה למראה. לאחר שהחליף כמה מילים עם המוכרת חזר עם חיוך ובפיו הנוסחה הבאה "את אוכלת עכשיו רבע עוגייה ומחכה שעה. אחרי שעה את יכולה לקח עוד רבע וחוזר חלילה עד שאת מרגישה את ההשפעה".

מה שקרה הוא שאחרי ארבע שעות נותרו רק פירורים – ואני הייתי סאחית בלאטה. חשבתי לעצמי – ממה אני עשויה למען השם? כלום לא משפיע עליי?

אבל אל תטעו יקיריי- אני לא חסינה בכלל, ואכן, אחרי חצי שעה בה התרברבתי מול חבריי בוואטס אפ שאני אחרי עוגייה שלמה ולא מרגישה כלום – חל המהפך. אני לא זוכרת הרבה מאותן שעות. זוכרת פלאשבקים – זוכרת שאכלתי בטירוף, שפחדתי לזוז, שהתפצלתי לשלוש דמויות שחיו בתוכי והתחלפו כל פעם. שתחושת הזמן שלי התעוותה לגמרי, שדיברתי ולא הייתי בטוחה אם אמרתי את מה שאמרתי בקול רם או שאלה היו המחשבות שלי. שהייתי ריגשה לאור, שהיו לי מלא תובנות על העולם והיקום והחיים בכלל- פשוט הרגשתי שפיצחתי את הכל. זוכרת שהצחקתי את צחי ממש, זוכרת התקפי צחוק גם שלי (לא זוכרת על מה). אני גם זוכרת שהייתי בטוחה שאני אקום בבוקר וזה יעבור. אבל זה לא עבר! ואז התחילו חרדות ותחושה חזקה שהנה אני אשאר ככה כל הזמן.לא דולפין אמנם, אבל בסטלה אינסופית. בשלב מסוים שכבנו על הדשא באיזה פארק ופשוט החלטתי שאני לא זזה עד שלא עובר לי . ואז זה עבר – וחזרתי לנשום רגיל.

מחכה שהחרדה תעבור – השיר Day tripper

מה אני אגיד לכם ? קוראים לזה "סאטלה רעה" כי זה לא באמת ה-סאטלה… אבל ממש בא לי עלייה שוב. רק מה? הפעם עם דף ועט ולנסות לצייר או לכתוב משהו תוך כדי. ידוע שמוזיקאים ואומנים השתמשו בסמים כדי להעצים את היצירתיות שלהם, ועכשיו זה נראה לי כל כך מובן. אני זוכרת תחושה חזקה שאני רוצה לבטא את עצמי אבל מרגישה לא ממש רצינית כדי לעשות את זה בעל פה. לעומתי- בריאן לואיס סנדרס , אמן אמריקני לקח את זה צעד אחד קדימה – והחל מצייר דיוקנות שלו תחת השפעת סמים שונים. התוצאה מאוד מעניינת – מוזמנים להכנס לבלוג שלו ולצפות .

הרגשתי שיש לי הרבה דברים להגיד, אולי גם אמרתי חלק מהם – אבל מי זוכר?

 בכל מקרה סימנתי V על היעד הזה. הייתה חוויה מטורפת. בהחלט משהו שצריך לעשות פעם בחיים עם חבר טוב ששומר עלייך (תודה צחי) . בתמונות אגב נראיתי נורמלית לגמרי שזה הפתיע אותי בדיעבד כי הרגשתי הכי קוקו.

וזה הזמן חבריי לציין – שאין בדברים האמורים כאן שום המלצה, סמים במדינת ישראל הם עדיין מחוץ לחוק! אז תעשו חיים אבל גם תשמרו על עצמכם מפני המשטרה!

3 תגובות

  1. מעיין גלס

    הצחקת אותי ממש בסוף חח
    אלופה!!

  2. עדי

    כתיבה מעולה כרגיל. הצלחת לגרום לי לערער שוב בסוגיית החשיש שגם אני שותפה לתחושת החננה בננה.