מכירים את זה שיש לכם חלום  כל כך ישן, שנמשך כל כך הרבה זמן, שעם השנים הוא כבר צובר המון אבק? ואז האבק גורם לחלום להיות מטושטש, מרוחק, ומפנה את מקומו לחלומות שיותר פשוט להגשים?

נו … בטוח יש לכם את חלום כזה. מזהים אותו כי הוא בדרך כלל מתחיל במילים " יום אחד אני … " העניים מתגלגלות מעלה ואתם שוהים באיזה תרחיש שקיים אצלכם כבר הרבה זמן בראש.

אז קצת רקע (למי שלא לגמרי מכיר) – רוב ילדותי  עברה בהוד השרון, הגעתי ללמוד באוניברסיטת בן גוריון לפני קצת פחות מ 20 שנה והתאהבתי. האווירה הסטודנטיאלית באזור האוניברסיטה (שקיימת עד היום) והשוני התרבותי שעוטף אותה – הופך את החוויה להמשך ישיר לחויות הטיול הגדול בדרום אמריקה. לתוך החוויות המופלאות שלי כסטודנטית, נכנס ישר ללב גם האיש שלי – שאני מאוהבת בו עד היום (אמיתי מאוהבת- אבל זה כבר לפוסט אחר).

שתינו היפראקטיביים במינונים כאלה או אחרים, אז  זה היה ברור שזו התחלה של מסע מופלא. מפחיד … אך מופלא! וכמו מסע בתוך מסע, האיש שלי היה חלק מגרעין של הקמת יישוב קסום בשם גבעות בר. גרעין של  15 משפחות מטורפות כנראה (כי אין דרך להסביר אותנו באותה תקופה) שהחליטו להגשים את חזונו של בן גוריון וליישב את הנגב. אני לא מיהרתי לשום מקום, רק סיימתי את התואר. נשארתי.

וכך הפכו חזון בן גוריון וכל הסיפורים הרומנטיים של חלוציות משיעורי ההיסטוריה להיות חלק מחיי. נשאבתי פנימה בלי שהוזמנתי בכלל – והרגשתי מיד בבית. באמצע המדבר (הכי אמצע המדבר שאתם יכולים לדמיין ) –  ניצבו בשורות 15 קרוואנים לבנים, 25 מ"ר כל אחד, ובהם גרים אנשי חזון וערכים שבאו להקים יישוב בנגב. מוקפים בחול, נחשים עקרבים ועכברים, מוקפים בשממה מדברית, ללא כביש, חשמל, מכולת או קליטה סלולרית-  אבל עם חזון מנצח – להקים יישוב בנגב.

אז כן – כך עברתי באופן רשמי לגור בנגב.

את החתונה שלנו וכל הלידות של הבנות (וגם לידתו של הבית שבנינו) – עברנו כאן, מוקפים במשפחה שנקראת גבעות בר. וכמו ילדינו שלנו, הלך היישוב והתפתח. מידי פעם היינו עוצרים ומביטים בהשתאות על מה שקורה סביב. עוד ועוד משפחות שהחליטו להצטרף לטירוף (שעם הזמן קיבל פנים פחות מטורפות). עוד מבני ציבור, עוד בתים, עוד תושבים. וגבעות בר הפכה להיות מילד שרק נולד ושאת לידתו יצרנו כולנו, לנער מתבגר בן 14.

כמו כל נער מתבגר,  גם ליישוב שלנו מתחילה להתגבש אישיות ודעה, ויש תקופות של מרד והורמונים ואפילו חצ'קונים. אבל אתם יודעים מה? כשמסתכלים מהצד בשקט, רואים שמה שהתחיל בחזון ערכי ובאהבה גדולה לאדם ולאדמה, גדל להיות יישוב שהוא משפחה אחת גדולה. שבט של ממש. שהערכים נמצאים שם מתחת להורמונים ולבלבול- ומשהו טוב צומח פה.

אז איך זה פתאום החלטנו לקום ולעזוב?  ובכן, על כמיהתי לחזור הביתה, אל מחוזות ילדותי, אל השרון המוריק כבר כתבתי בפוסט  דרום ירוק. ככל שעבר הזמן הפך החלום לתחושה של החמצה. אבל כל מה שהיה צריך היה רגע משעמם אחד, פרטנר שאוהב שינויים ורגע של התפכחות.  וכך – הבית, שהיה כל כך משמעותי עבורנו, נארז לארגזים, מלאים במורשת, בזיכרונות, בחוויות.              יוצאים להרפתקה.

למה פתאום? ולמה בכלל ? כל הזמן שואלים אותי, החל מזרים שאני מספרת להם על המעבר הדרמטי, ממשיך בבנות שלי – שעדיין מתעקשות לקבל תשובות לשינוי הזה שזימנו להם לחיים ובסוף היום אפילו אני שואלת את עצמי …  וכל יום התשובה היא  קצת שונה.

(*למה – מאוד פופלרית לאחרונה – עיין ערך סיימון סינק).

אז מאחורי שאלות ה "הלמה" השונות עומדת  זוגיות היפראקטיבית שמחפשת כל הזמן שינויים ואתגרים וזה היה עניין של זמן עד שישעמם לנו בשגרת החיים ונחפש לנו את ההרפתקה הבאה.

מאחורי שאלת הלמה עומד גם הרצון הגדול להיות מוקפת ירוק כי אני זוכרת מה זה עושה לי בגוף ובנפש ואיך הלב מתרחב והריאות מתרחבות ונפתחות עם כל נשיפה, ולאף חודר עוד סוג של ריח ירוק …

מאחורי שאלת הלמה עומדת גם ההבנה שהסביבה שלנו – הרבה פעמים בונה אותנו יותר ממה שנדמה לנו. ההבנה שהשורשים שלנו  לא נטועים עמוק באדמה במקום שבו אנחנו נמצאים, ושאנחנו יכולים לבחור לעצמנו את הסביבה שמקדמת אותנו למטרות שאנחנו רוצים הן כפרטים והן כמשפחה. שיש שפע בעולם, ואם זה מעניין אותנו, ונרצה לטעום ולגעת ולחקור – זה מונח שם שלנו , מחכה לנו…

אז אם תדעו בוודאות  שיש מקום אחר, גדול יותר, מאפשר יותר, מסקרן יותר- תעברו אליו? בכל מחיר? לכל מרחק? לרוב  אנחנו נשארים ודורכים במקום, המציאות חזקה מאיתנו, בטח חזקה כדי לקבל החלטה לקום ולצאת למסע שנראה  לפעמים מטורף. מנטורים קוראים לזה " לצאת מאזור נוחות" ואני שואלת – אולי שם במקום ה"אחר" נוח יותר?

מילדותינו מחלחלים אלינו מסרים החל מגיל 3 פרפר נחמד – שירה של דתיה בן דור                                                                             "אם ישאלו אותך "מה זה בית?" אז מה תגיד?
אם ישאלו אותי "מה זה בית?" אני אגיד ש:
בית זה בסך-הכל קופסה שגרים בה, קופסה ולא יותר
אבל על הקופסה הזאת אני אף פעם לא אסכים לוותר
לא, לא אסכים לוותר " (נו בטוח שאתם זוכרים השיר מפרפר נחמד – מומלץ ) ואז בתיכון- שאול טשרניחובסקי:"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", אבל  בסוף היה זה דוד בן גוריון ששיכנע אותי באומרו-

"בן־אדם אינו יכול לשנות את מקום לידתו, אבל הוא לא מוכרח למות באותו מקום."

 

 

אז לכל התוהים – רע לא היה לנו, היה  אפילו נפלא ובכל זאת החלטנו לצאת להרפתקה, לצאת מהקופסה, לצאת למסע. מתוך ההחלטה הזו התחלנו להציץ מידי פעם על בתים באזור השרון הירוק וההתאהבות הייתה מהירה. הבנות עדיין לא סלחו לנו. לעזוב בית זה משבר קשה. שלא יווצר לרגע הרושם שהסיפור הזה פסטורלי ומושלם… אבל אנחנו מזכירים לעצמנו מידי פעם – שלגדול זה כואב ולא פשוט אבל התוצאה –  מקווים שתהיה שווה הכל…

היום אנחנו גרים בצימר – (זוכרים את כל אותן חופשות שלא רציתם לחזור הביתה?- אז כזה).

אנחנו מחבקים חזק את הילדים ואחד את השנייה כדי לעמוד בטלטלה הזו של המעבר – ויודעים שעוד רגע בלי שנשים לב – הקופסה הזו – תהיה באמת הבית שהוא שלנו.

 

 

12 תגובות

  1. אילת סער

    מהממת! עכשיו צבעת לי לגמרי את סיפורי רק עברו מ"גבעות הבר" שסיפרת לי על קצה המזלג. את אישה אמיצה ומלאת השראה ❤️

    • מיטל שנרך

      תודה יקירה. כיף לשמוע את זה ממך. חושבת עלייך בדיוק אותו הדבר

  2. קרן

    מרגש סיפור יפה
    שתמיד תלכו עם הלב הוא יודע הכי טוב

    • מיטל שנרך

      תודה יקירה. מסכימה שהלב יודע הכי טוב … לא תמיד קל ללכת אחריו …

  3. עדי

    כיף שחזרת הביתה

  4. ליאת רסיין פרי

    אוי מיטלי, אנחנו בדיוק בנקודה הזו שתיארת, רגע ההתפכחות (זוג היפראקטיבי כמובן)…
    חייבת לדבר איתך מתישהו… כ"כ רלוונטי עבורי הפוסט הזה. תודה ?

  5. נתלי תמיר

    אהובה, כל כך מכירה מילה במילה את מה שתארת פה, ובית זה אצלנו בנשמה, איפה שאנחנו מחליטים ליצור אותו. תודה על התזכורת והחיוך עם ההתרגשות בתיאורים שלך.

    • מיטל שנרך

      יקירה שלי – את יודעת שכמו במקומות רבים את ההשראה שלי … תודה לך על התמיכה בתהליך.

  6. תמי סלע

    פוסט משובח ביותר
    את נהדרת