כשהייתי ילדה קטנה, סביבות גיל 7 הייתה לי מזוודה קטנה, מפלסטיק, צהובה.
אני זוכרת אותה היטב. היו בה תמיד דברים למקרה שאברח מהבית.
אל תשאלו אותי למה לברוח מהבית …יותר מידי סרטי שואה אולי? בכל מקרה לא היו טראומות מיוחדות בילדותי.
אולי זו תחושה תמידית שיש משהו גדול בעולם הזה שמחכה שאני אכבוש אותו …?

כשחושבים על זה – גם הבנות שלי, בצעירותן עמדו  לא פעם  ליד הדלת ואיימו לברוח מהבית, אם לא ארשה להם עוד גלידה (למשל). היד הקטנה על ידית הדלת ואיומים בקול מאנפף ילדותי וקסום – בעיקר גרם לי לחייך.

בגיל ההתבגרות היה תשדיר (אז לא היו פרסומות, היו תשדירים) של איזו פנימייה. (נשבעת לכם שחיפשתי את התשדיר – לא מצאתי).ובתשדיר – כר דשא ענק עליו יושבים נערים ונערות יפים למראה כולם, מחויכים ומאושרים ובסופו, כדי שממש נשתכנע, גם נזרקו לאוויר כובעים צחורים של טקס הסיום.
נו, מה אני אגיד לכם, השתכנעתי … ביקשתי מאמא שלי ללכת לפנימיה הזו, בתמימות. למעשה ממש התחננתי. והיא ? נעלבה עד עמקי נשמתה.

אבל הכמיהה לעצמאות לא עזבה ואכן בצבא – ביקשתי לשרת רחוק מהבית – לא עזר.
לא ויתרתי. יום אחרי השחרור טסתי לדרום אמריקה ומיד בשובי התחלתי ללמוד בבן גוריון שם גרתי לבד.
בסופו של דבר כדרך הטבע גם אני פרשתי כנפיים לגלות מה יש לעולם הענק הזה להציע לי.

לפני משהו כמו חודשיים הגעתי לסף תסכול כזה שאני חושבת שהרבה זמן לא חוויתי.
טוב בואו לפני שאתם שופטים אותי – יש פה בחיים שלי: חמישה ילדים, בעל, עסק, חתולה והרבה כביסות ….
אז איפה היינו? אה כן- הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. שלא צריך עוד הרבה כדי לשבור את רוחי. זו הייתה הצטברות של מלא חזיתות שניהלתי בחיי ובעיקר בראש לי.
ואז ברגע אחד, נטול חשיבה, על סף איבוד השפיות, פשוט הודעתי לילדים שאני בורחת מהבית. לקחתי את המפתח של  הרכב ופשוט נסעתי ונסעתי ונסעתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי. לא יודעת לאן נסעתי, חיפשתי שמשהו יעצור אותי. בסוף עצרתי ליד איזו חורשה. נשארתי באוטו ופשוט הייתי עם עצמי. כבר לא בוכה, מנסה לנהל את כל הרגשות השליליים שמציפים אותי.
ומה קרה בבית בזמן הזה?  קודם כל לכל מי שדמיין ילדים נתלים על החולצה שלי וצורחים "לא אמא אל תלכי " שיקיץ ועכשיו. העובדה שאני קמתי והלכתי לא ממש הפריע לפעולת הבהייה במסך בה היו עסוקות בנותיי (כך לפחות היה נדמה לי) . למרות זאת –  הטלפונים מהבית לא איחרו לבוא. לא עניתי. הייתי עסוקה בלהרגע (וכן- אולי גם קצת לעשות דווקא).
אחרי כמה שעות – שעמם לי עם עצמי וחזרתי הביתה. על הדלת חיכה לי שלט "אמא סליחה".
זה עשה אותי נורא עצובה (כי זה לא באמת קשור אליהן)
וגם קצת שמחה (שחסרוני הורגש בכל זאת)

הבנתי שאני צריכה פה תהליך, שאני חייבת לקחת אחריות על המוצפות הזו שיש בי. שלא מגיע להן.

את עולם ההתפתחות האישית אני מכירה כבר המון שנים ומכל מיני זוויות. מי שעוקב אחריי יודע שטעמתי – אלון אולמן ואנטוני רובינס וגם קטנים יותר, ומוצלחים פחות או יותר מהם … אני באמת עסוקה בעולם הזה, מתוך מקום מאמין שזה כמו ספורט מנטלי שצריך לאמן ולחזק. לסדנת מהות (ואחריה מקור) הגעתי ממש במקרה. בשיטוט קצר בפייסבוק נתקלתי בפוסט באחת מקבוצות הנשים – מישהי שמחפשת מסגרת מנטלית לתקופה קשה שהיא עוברת. היו המון המלצות – על סדנאות , ומנטורים ומאמנים ושיטות … אבל הייתה תגובה אחת שתפסה לי את העין. הגעתי למפגש חשיפה במתחם הומניקיישן בפתח תקווה, נרשמתי, ויותר מזה אני לא יכולה/ רוצה לגלות לכם…
אבל – אני יכולה לומר לכם שבשום סדנה בעולם אף אחד לא מעלים כביסות או דילמות או התמודדויות שיש לנו בחיים… אבל כלים להתמודד עם כל הדברים הללו – בהחלט קיבלתי.

הסדנאות הללו עזרו לי בין היתר לעצור, להתבונן שוב, הפעם אחרת, על כל מה שקורה לי בחיים ובראש. לפרק את הדברים, לפרק את עצמי ולהרכיב מחדש. אני לא מוכרת סדנאות כאן  ולא יוצא לי מזה כלום, בהן צדקי, פשוט חושבת שאם אני זכיתי במתנה המופלאה הזו – אולי זה פשע מצידי לא לספר הסדנאות האלה לכל מי שצריך אותן.

לאחרונה שוב הגיע לחיי תקופה שכזו, עומס, לחץ, חוסר יכולת לקחת החלטות, מצב כלכלי רגיש, המון התעסקות עם הבית ועם הבנות שלא השאירו לי מקום לעצמי. רק שהפעם במקום הדרמות, במקום לברוח, במקום להעביר את הרעל שלי לכל מי שסובב אותי סימסתי לצחי אהובי שאני רוצה לנפוש עם עצמי בסוף שבוע הקרוב ושאלתי אם הוא מפרגן לי ….. התשובה הייתה כל כך פשוטה ומפתיע "בטח".

אז…
אולי לא צריך את כל הדרמות ?
אולי לא לברוח? אלא פשוט לצאת למסע?

נכנסתי לAIRBNB שוטטתי לי בין החדרים שמציעים שם אנשים. היו יפים יותר, זולים יותר, אבל משום מה האינטואיציה שלי הובילה אותי לבחור את היחידה בחצר ביתם של משפחת הלטר ועל החוויה שלי מהסוף שבוע שם אספר לכם בפוסט הבא.

10 תגובות

  1. הראל

    מהממת ומרגשת כתמיד.
    ובהחלט מאוד מדוייקת…
    מתחברת ומזדהה מאוד עם הכל.
    כבר מתה לקרוא את ההמשך

  2. רחלי לוי

    הלוואי כל אחת תלמד ממך לתת את המקום לעצמנו גם להשבר ולאסוף את השברים דרך למידה והתבוננות פנימה.

    • מיטל שנרך

      מהממת שלי – זה נשמע פשוט אבל זה לא … אפילו את הפשוט הזה אנחנו צריכים לתרגל. אבל צריך פעם אחת כזו כדי להבין – שזה פשוט מטען לנשמה – ומי לא צריך מדיי פעם מטען שכזה? אוהבת אותך

  3. אילת

    כל כך מזדהה עם הרצון לברוח לפעמים, גם אני מצאתי את עצמי כמה פעמים נוסעת, רק מתרחקת כדי למצוא את הפרופורציה ולחזור לידיים מחבקות ומצטערות ובדיוק כמו אצלך לא באמת באשמתם… שמחה שמצאת את הדרך הנכונה לך להתמודד ובלי לשבור את הכלים (תרתי משמע 🙃) כתבת נפלא כתמיד, תודה על השיתוף הכן ♥️♥️

    • מיטל שנרך

      יקירה תודה על התגובה . לא הייתי בטוחה כמה הזדהות תהיה איתי כי לא קל לנו לחשוף כשאנחנו בורחות לרגע… אבל הנה – שמתי את זה על השולחן … ואני שמחה שעוררתי הזדהות ומקווה שגם השראה.

  4. מעיין

    קראתי בנשימה אחת! ריגשת אותי מאוד ואת כותבת נפלא. תודה על השיתוף 💜 ושמחה שאת מקשיבה לעצמך ולא פשוט ממשיכה מכח האנרציה. נשיקות!

    • מיטל שנרך

      תודה על התגובה מעיין. זה משהו שלמרבה האירוניה מצריך תרגול… אני שמחה שעשיתי את הצעד הזה. שהקשבתי לעצמי ולקחתי את עצמי לאיבוד רחוק מהבית כדי למצוא את עצמי … ממליצה בחום

  5. כרמית

    כתבת מקסים, כל כך מזדהה, מחכה לחלק 2…❤